בין-סינפסות

| דיאלוג במרחבי מדעי המוח והאמנות
בית האמנים, ירושלים
אוצרות: 
מיכל מור
תאריך פתיחה:
5 מרץ, 2016
|
תאריך סגירה:
30 אפריל, 2016

בראשית הייתה האמנות, לאחריה באה השפה הכתובה ובאחרונה נוצר המדע. זהו סדר הדברים בעולם.

האובייקט המסתורי, המורכב והחמקמק ביותר ביקום הוא המוח האנושי. מעין מכונה חשמלית רועשת, חושבת, מחשבת, רואה, מרגישה, מדברת ומאפשרת לנו להתארגן בעולם. אך דרכי פעולתה עדיין נסתרות מהבנתנו. החידה היא גדולה – מה הופך את המוח האנושי ליצירתי כל כך? האם אלה מרכיביו היסודיים – תאי עצב וסינפסות המקשרות בין התאים הללו, היוצרים יחדיו במוחנו רשתות עצביות גדולות, דינמיות ואינטראקטיביות?

האמנים המשתתפים בתערוכה חברו במשך כשנה למדעני מוח מתחומים שונים כמו ראייה, קוגניציה, תנועה, שמיעה וזיכרון למפגשי חקירה ומחקר הדדיים שתוצאתם שפה מתחדשת וניסוח אמנותי ומילולי ייחודי. חלק מן האמנים שיכללו או חידדו את כתב ידם האמנותי והמוכר, אחרים פנו לדרכי הבעה חדשות שנוצרו תוך כדי התהליך. לאמנים ולמדענים כאחד הייתה זו חוויה של ניסוח הייצוג מחדש – שינוי של ממש בראיית העולם.
השינוי המדובר הוא תוצר של הפעלת הדמיון והמחשבה; בעת למידה כוח היצירתיות הוא זה שפועל. סינפסות חדשות נוצרות בתהליך זה בין התאים, וכתוצאה מכך רשת עצבית חדשה מתחילה לפעול בהרמוניה. באופן מטאפורי ניתן לומר שבמרחב הסינפסות, במרווח שבין הפעולה לתגובה, מתקיימת היצירתיות. האמן והמדען כשותפים למעשה היצירה מונעים מכוח הסקרנות, הדמיון חוצה הגבולות, האינטואיציה והחיפוש אחר פתרונות. שניהם בדרכם שוקדים, אם בסטודיו או במעבדה, ליצירת הקשרים חדשים ומנסים להבין את העולם שסביבנו.

תודות למדעני מרכז אדמונד ולילי ספרא למדעי המוח וחוקרי האוניברסיטה העברית בירושלים, על שיתוף הפעולה עם האמנים, שיתוף שהביא להיווצרותן של סינפסות חדשות במוחם של הצוותים היצירתיים, אמנים וחוקרים, ואפשר את קיומה של התערוכה.

 

תודה מיוחדת לאלונה שני נרקיס

197

אולי יעניין אותך: